בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי
מחשבות על טיפולים ארוכי טווח בעולם קצר מועד
קשה להסביר מה זה טיפול, לא רק לאחרים, לפעמים גם לעצמי זה קשה. איך עצירה של שעה בשבוע, לטובת זמן שמוקדש ל"עצמי", בקצב שלו, בצורה שלו, בלי תוכן קבוע מראש ולתקופות גם בלי מטרה ברורה, יכולה להיות טיפולית עבור ה"עצמי" הזה?
אנחנו נמצאים בשיאו, ואולי בעצם רק בראשיתו של תהליך דיגיטליזציה אוטומוציה וגלובליזציה, וגם עולם הטיפול מושפע ממנו מאוד. טיפולים קצרי טווח רבים קיימים בשוק, מגובים מחקרית ואף מניבים תוצאות. אז למה ללכת לטיפול "דינאמי", כפי שמכנים אותו כאן בארץ, טיפול ארוך טווח, שלא לומר יקר, טיפול שבו שוקעים לכורסה ומהרהרים, נזכרים, חופרים, משוטטים?
נדמה שנשאר פחות ופחות מקום לטיפולים כאלה, ויש יותר ויותר חיפוש אחר פתרונות מהירים ומניבי תוצאות בשטח. מאמר מעניין שפורסם השנה בעיתון ה״גרדיאן״ מראה שגם בתוך עולם הטיפול קיים וויכוח לגבי אפקטיביות של טיפולים קצרי מועד לעומת ארוכי טווח. אולם, לאחרונה מחקרים חדשים ומפתיעים מצביעים דוקא על אפקטיביות גדולה יותר של טיפולים ארוכי טווח בשיקום וריפוי הנפש, בעוד שטיפולים קצרי מועד מוכיחים יעילותם לטווח הקצר בלבד.
אין לי תשובה חד משמעית לגבי עדיפות הטיפול האחד על פני האחר, אבל אני מרגישה (מעבר לכתיבה ענפה בספרות המקצועית בנושא) שהדבר המסתורי הזה המכונה נפש, הוא דבר שגדל רק בתנאים של קצב אחר, חוסר צורה, גמישות מרובה, הקשבה וטיפוח עדין. הנפש לעולם לא תהיה בקצב שבו העולם התפקודי בו אנו חיים נמצא.
ולכן אולי דוקא בעולם שנהיה מהיר וחשוף מרגע לרגע, האפשרות להיזכר ולהפגש עם הנפש הזו, אחת לשבוע במשך שעה, היא אפשרות לפתוח נקודת מבט נוספת, להתפתח, ואולי להקל מעט על סבל.
אשתמש במילותיו היפות של אלון אולארצ'יק שקופצות לי לראש לפחות אחת לשבוע, אם לא יותר ויותר…
"אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי
מנסה לנגן כינור
במסיבה בריבוע מקפץ בשיפוע
ועושה צעדים לאחור
אני בחור פרימיטיבי בעולם אינטנסיבי
בעולם שכולו חשמל
אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים
וכוכב שביט שנפל"